פרק קודם, אגרת שאול אל הרומים, הברית החדשה (תרגום חדש)
ט אמת אני מדבר, במשיח, אינני משקר; מצפוני מעיד עמדי ברוח הקדש: 2 גדול צערי ולבי דואב תמיד, 3 עד כי הייתי מוכן להיות מנדה מן המשיח למען אחי, שהם בני עמי, עצמי ובשרי, 4 בני ישראל; אשר להם מעמד הבנים, הכבוד, הבריתות, מתן התורה, עבודת הקדש וההבטחות; 5 להם האבות, ומהם, מצד יחוסו האנושי, המשיח שהוא מעל כל, אל מברך לעולמים. אמן. 6 לא כאלו דבר אלהים שב ריקם. הרי לא כל אשר מישראל ישראל הם. 7 גם לא משום היותם צאצאי אברהם הכל בנים, אלא - "ביצחק יקרא לך זרע." 8 כלומר, לא בני הבשר הם בנים לאלהים, אלא בני ההבטחה נחשבים לזרע. 9 הן זה דבר ההבטחה: "למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן." 10 ולא זו בלבד, אלא גם רבקה בהיותה הרה לאיש אחד, ליצחק אבינו, 11 בטרם נולדו בניה ובטרם עשו טוב או רע נאמר לה "ורב יעבד צעיר", כדי שתכון תכנית אלהים המשתתת על בחירה, לא מתוך מעשים אלא לפי קריאתו של הקורא - 13 ככתוב: "ואהב את-יעקב, ואת-עשו שנאתי."
14 אם כן מה נאמר? היש אי-צדק אצל אלהים? חס וחלילה!
15 הרי למשה הוא אומר: "וחנתי את-אשר אחן, ורחמתי את-אשר ארחם."
16 לפיכך אין זה בידיו של האדם הרוצה או המתאמץ, כי אם בידי אלהים המרחם.
17 ואכן אומר הכתוב לפרעה: "בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראתך את כחי, ולמען ספר שמי בכל-הארץ."
18 ובכן הוא מרחם על מי שהוא רוצה, ומקשה את לב מי שהוא רוצה.
19 אזי אתה תאמר לי: "מדוע הוא עוד מאשים, שהרי מי יעמד נגד רצונו?"
20 אך מי אתה, בן-אדם, כי תתוכח עם אלהים? האם יאמר מעשה לעושהו "מדוע ככה עשיתני?"
21 האם מאותו חמר אין יוצר רשאי ליצר כלי אחד לכבוד, וכלי אחר לשמוש שאין בו כבוד?
22 ומה אם אלהים, אף כי חפץ להראות את זעמו ולגלות את כחו, סבל בארך רוח רב כלי זעם מוכנים להרס,
23 כדי לגלות את עשר כבודו בכלי חנינה שמראש הכין אותם לכבוד? -
24 כלומר, אותנו אשר גם קרא לא רק מקרב היהודים אלא גם מקרב הגוים,
25 כמו שהוא אומר גם בהושע:
"אקרא ללא-עמי עמי, וללא-רחמה רחמה.
26 והיה במקום אשר-יאמר להם לא-עמי אתם,
יאמר להם בני אל-חי."
27 וישעיהו מכריז על ישראל:
"כי אם-יהיה מספר בני ישראל כחול הים,
שאר ישוב בו.
28 כי-כלה ונחרצה אדני עשה בקרב הארץ."
29 וכן אמר ישעיהו קדם לכן:
"לולי יהוה צבאות הותיר לנו שריד
כמעט כסדם היינו לעמרה דמינו."
30 אם כן מה נאמר? גוים שלא רדפו צדקה השיגו צדקה, אבל צדקה שעל-יסוד אמונה.
31 ישראל, לעמת זאת, חתרו לתורה של צדקה, אך לתורה זו לא הגיעו.
32 מדוע? מפני שלא בקשוה מתוך אמונה, אלא מתוך מעשים. הם נכשלו באבן הנגף,
33 ככתוב: "הנני יסד בציון אבן נגף וצור מכשול, והמאמין בו לא יבוש."