ט וככלות אלה, נגשו אלי השרים לאמר, לא-נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים, מעמי הארצות; כתועבתיהם לכנעני החתי הפרזי היבוסי, העמני המאבי, המצרי והאמרי: 2 כי-נשאו מבנתיהם, להם ולבניהם, והתערבו זרע הקדש, בעמי הארצות; ויד השרים והסגנים, היתה במעל הזה ראשונה: ס 3 וכשמעי את-הדבר הזה, קרעתי את-בגדי ומעילי; ואמרטה משער ראשי וזקני, ואשבה משומם: 4 ואלי יאספו, כל חרד בדברי אלהי-ישראל, על מעל הגולה; ואני ישב משומם, עד למנחת הערב: 5 ובמנחת הערב, קמתי מתעניתי, ובקרעי בגדי ומעילי; ואכרעה על-ברכי, ואפרשה כפי אל-יהוה אלהי: 6 ואמרה, אלהי בשתי ונכלמתי, להרים אלהי פני אליך; כי עונתינו רבו למעלה ראש, ואשמתנו גדלה עד לשמים: 7 מימי אבתינו, אנחנו באשמה גדלה, עד היום הזה; ובעונתינו נתנו אנחנו מלכינו כהנינו ביד מלכי הארצות, בחרב בשבי ובבזה ובבשת פנים כהיום הזה: 8 ועתה כמעט-רגע היתה תחנה מאת יהוה אלהינו, להשאיר לנו פליטה, ולתת-לנו יתד במקום קדשו; להאיר עינינו אלהינו, ולתתנו מחיה מעט בעבדתנו: 9 כי-עבדים אנחנו, ובעבדתנו, לא עזבנו אלהינו; ויט-עלינו חסד לפני מלכי פרס לתת-לנו מחיה, לרומם את-בית אלהינו ולהעמיד את-חרבתיו, ולתת-לנו גדר, ביהודה ובירושלם: ס 10 ועתה מה-נאמר אלהינו אחרי-זאת; כי עזבנו מצותיך: 11 אשר צוית, ביד עבדיך הנביאים לאמר, הארץ, אשר אתם באים לרשתה, ארץ נדה היא, בנדת עמי הארצות; בתועבתיהם, אשר מלאוה מפה אל-פה בטמאתם: 12 ועתה בנותיכם אל-תתנו לבניהם, ובנתיהם אל-תשאו לבניכם, ולא-תדרשו שלמם וטובתם עד-עולם; למען תחזקו, ואכלתם את-טוב הארץ, והורשתם לבניכם עד-עולם: 13 ואחרי כל-הבא עלינו, במעשינו הרעים, ובאשמתנו הגדלה; כי אתה אלהינו, חשכת למטה מעוננו, ונתתה לנו פליטה כזאת: 14 הנשוב להפר מצותיך, ולהתחתן, בעמי התעבות האלה; הלוא תאנף-בנו עד-כלה, לאין שארית ופליטה: פ
15 יהוה אלהי ישראל צדיק אתה, כי-נשארנו פליטה כהיום הזה; הננו לפניך באשמתינו, כי אין לעמוד לפניך על-זאת: פ