ה ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה; אל-אחיהם היהודים: 2 ויש אשר אמרים, בנינו ובנתינו אנחנו רבים; ונקחה דגן ונאכלה ונחיה: 3 ויש אשר אמרים, שדתינו וכרמינו ובתינו אנחנו ערבים; ונקחה דגן ברעב: 4 ויש אשר אמרים, לוינו כסף למדת המלך; שדתינו וכרמינו: 5 ועתה, כבשר אחינו בשרנו, כבניהם בנינו; והנה אנחנו כבשים את-בנינו ואת-בנתינו לעבדים, ויש מבנתינו נכבשות ואין לאל ידנו, ושדתינו וכרמינו לאחרים: 6 ויחר לי מאד; כאשר שמעתי את-זעקתם, ואת הדברים האלה: 7 וימלך לבי עלי, ואריבה את-החרים ואת-הסגנים, ואמרה להם, משא איש-באחיו אתם נשאים; ואתן עליהם קהלה גדולה: 8 ואמרה להם, אנחנו קנינו את-אחינו היהודים הנמכרים לגוים כדי בנו, וגם-אתם תמכרו את-אחיכם ונמכרו-לנו; ויחרישו, ולא מצאו דבר: ס 9 ויאמר (ואומר) לא-טוב הדבר אשר-אתם עשים; הלוא ביראת אלהינו תלכו, מחרפת הגוים אויבינו: 10 וגם-אני אחי ונערי, נשים בהם כסף ודגן; נעזבה-נא את-המשא הזה: 11 השיבו נא להם כהיום, שדתיהם כרמיהם זיתיהם ובתיהם; ומאת הכסף והדגן התירוש והיצהר, אשר אתם נשים בהם: 12 ויאמרו נשיב, ומהם לא נבקש, כן נעשה, כאשר אתה אומר; ואקרא את-הכהנים, ואשביעם, לעשות כדבר הזה: 13 גם-חצני נערתי, ואמרה ככה ינער האלהים את-כל-האיש אשר לא-יקים את-הדבר הזה, מביתו ומיגיעו, וככה יהיה נעור ורק; ויאמרו כל-הקהל אמן, ויהללו את-יהוה, ויעש העם כדבר הזה: 14 גם מיום אשר-צוה אתי, להיות פחם בארץ יהודה, משנת עשרים, ועד שנת שלשים ושתים לארתחשסתא המלך, שנים שתים עשרה; אני ואחי, לחם הפחה לא אכלתי: 15 והפחות הראשנים אשר-לפני הכבידו על-העם, ויקחו מהם בלחם ויין אחר כסף-שקלים ארבעים, גם נעריהם שלטו על-העם; ואני לא-עשיתי כן, מפני יראת אלהים: 16 וגם במלאכת החומה הזאת החזקתי, ושדה לא קנינו; וכל-נערי, קבוצים שם על-המלאכה: 17 והיהודים והסגנים מאה וחמשים איש, והבאים אלינו מן-הגוים אשר-סביבתינו על-שלחני: 18 ואשר היה נעשה ליום אחד, שור אחד צאן שש-בררות וצפרים נעשו-לי, ובין עשרת ימים בכל-יין להרבה; ועם-זה, לחם הפחה לא בקשתי, כי-כבדה העבדה על-העם הזה: 19 זכרה-לי אלהי לטובה; כל אשר-עשיתי על-העם הזה: פ