כה וימת שמואל, ויקבצו כל-ישראל ויספדו-לו, ויקברהו בביתו ברמה; ויקם דוד, וירד אל-מדבר פארן: ס 2 ואיש במעון ומעשהו בכרמל, והאיש גדול מאד, ולו צאן שלשת-אלפים ואלף עזים; ויהי בגזז את-צאנו בכרמל: 3 ושם האיש נבל, ושם אשתו אבגיל; והאשה טובת-שכל ויפת תאר, והאיש קשה ורע מעללים והוא כלבו (כלבי): 4 וישמע דוד במדבר; כי-גזז נבל את-צאנו: 5 וישלח דוד עשרה נערים; ויאמר דוד לנערים, עלו כרמלה ובאתם אל-נבל, ושאלתם-לו בשמי לשלום: 6 ואמרתם כה לחי; ואתה שלום וביתך שלום, וכל אשר-לך שלום: 7 ועתה שמעתי, כי גזזים לך; עתה, הרעים אשר-לך היו עמנו, לא הכלמנום, ולא-נפקד להם מאומה, כל-ימי היותם בכרמל: 8 שאל את-נעריך ויגידו לך, וימצאו הנערים חן בעיניך, כי-על-יום טוב בנו; תנה-נא, את אשר תמצא ידך לעבדיך, ולבנך לדוד: 9 ויבאו נערי דוד, וידברו אל-נבל ככל-הדברים האלה בשם דוד; וינוחו: 10 ויען נבל את-עבדי דוד ויאמר, מי דוד ומי בן-ישי; היום רבו עבדים, המתפרצים, איש מפני אדניו: 11 ולקחתי את-לחמי ואת-מימי, ואת טבחתי, אשר טבחתי לגזזי; ונתתי לאנשים, אשר לא ידעתי, אי מזה המה: 12 ויהפכו נערי-דוד לדרכם; וישבו ויבאו, ויגדו לו, ככל הדברים האלה: 13 ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את-חרבו, ויחגרו איש את-חרבו, ויחגר גם-דוד את-חרבו; ויעלו אחרי דוד, כארבע מאות איש, ומאתים ישבו על-הכלים: 14 ולאביגיל אשת נבל, הגיד נער-אחד מהנערים לאמר; הנה שלח דוד מלאכים מהמדבר לברך את-אדנינו ויעט בהם: 15 והאנשים, טבים לנו מאד; ולא הכלמנו ולא-פקדנו מאומה, כל-ימי התהלכנו אתם, בהיותנו בשדה: 16 חומה היו עלינו, גם-לילה גם-יומם; כל-ימי היותנו עמם רעים הצאן: 17 ועתה, דעי וראי מה-תעשי, כי-כלתה הרעה אל-אדנינו ועל כל-ביתו; והוא בן-בליעל, מדבר אליו: 18 ותמהר אבוגיל (אביגיל) ותקח מאתים לחם ושנים נבלי-יין, וחמש צאן עשוות (עשוית) וחמש סאים קלי, ומאה צמקים ומאתים דבלים; ותשם על-החמרים: 19 ותאמר לנעריה עברו לפני, הנני אחריכם באה; ולאישה נבל לא הגידה: 20 והיה היא רכבת על-החמור, וירדת בסתר ההר, והנה דוד ואנשיו, ירדים לקראתה; ותפגש אתם: 21 ודוד אמר, אך לשקר שמרתי את-כל-אשר לזה במדבר, ולא-נפקד מכל-אשר-לו מאומה; וישב-לי רעה תחת טובה: 22 כה-יעשה אלהים לאיבי דוד וכה יסיף; אם-אשאיר מכל-אשר-לו עד-הבקר משתין בקיר: 23 ותרא אביגיל את-דוד, ותמהר ותרד מעל החמור; ותפל לאפי דוד על-פניה, ותשתחו ארץ: 24 ותפל על-רגליו, ותאמר בי-אני אדני העון; ותדבר-נא אמתך באזניך, ושמע את דברי אמתך: 25 אל-נא ישים אדני את-לבו אל-איש הבליעל הזה על-נבל, כי כשמו כן-הוא, נבל שמו, ונבלה עמו; ואני אמתך, לא ראיתי את-נערי אדני אשר שלחת: 26 ועתה אדני, חי-יהוה וחי-נפשך אשר מנעך יהוה מבוא בדמים, והושע ידך לך; ועתה, יהיו כנבל איביך, והמבקשים אל-אדני רעה: 27 ועתה הברכה הזאת, אשר-הביא שפחתך לאדני; ונתנה לנערים, המתהלכים ברגלי אדני: 28 שא נא לפשע אמתך; כי עשה-יעשה יהוה לאדני בית נאמן, כי-מלחמות יהוה אדני נלחם, ורעה לא-תמצא בך מימיך: 29 ויקם אדם לרדפך, ולבקש את-נפשך; והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, את יהוה אלהיך, ואת נפש איביך יקלענה, בתוך כף הקלע: 30 והיה, כי-יעשה יהוה לאדני, ככל אשר-דבר את-הטובה עליך; וצוך לנגיד על-ישראל: 31 ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדני, ולשפך-דם חנם, ולהושיע אדני לו; והיטב יהוה לאדני, וזכרת את-אמתך: ס 32 ויאמר דוד לאביגל; ברוך יהוה אלהי ישראל, אשר שלחך היום הזה לקראתי: 33 וברוך טעמך וברוכה את; אשר כלתני היום הזה מבוא בדמים, והשע ידי לי: 34 ואולם, חי-יהוה אלהי ישראל, אשר מנעני, מהרע אתך; כי לולי מהרת, ותבאתי (ותבאת) לקראתי, כי אם-נותר לנבל עד-אור הבקר משתין בקיר: 35 ויקח דוד מידה, את אשר-הביאה לו; ולה אמר, עלי לשלום לביתך, ראי שמעתי בקולך, ואשא פניך: 36 ותבא אביגיל אל-נבל והנה-לו משתה בביתו כמשתה המלך, ולב נבל טוב עליו, והוא שכר עד-מאד; ולא-הגידה לו, דבר קטן וגדול עד-אור הבקר: 37 ויהי בבקר, בצאת היין מנבל, ותגד-לו אשתו, את-הדברים האלה; וימת לבו בקרבו, והוא היה לאבן: 38 ויהי כעשרת הימים; ויגף יהוה את-נבל וימת: 39 וישמע דוד כי מת נבל, ויאמר ברוך יהוה אשר רב את-ריב חרפתי מיד נבל, ואת-עבדו חשך מרעה, ואת רעת נבל, השיב יהוה בראשו; וישלח דוד וידבר באביגיל, לקחתה לו לאשה: 40 ויבאו עבדי דוד אל-אביגיל הכרמלה; וידברו אליה לאמר, דוד שלחנו אליך, לקחתך לו לאשה: 41 ותקם ותשתחו אפים ארצה; ותאמר, הנה אמתך לשפחה, לרחץ רגלי עבדי אדני: 42 ותמהר ותקם אביגיל, ותרכב על-החמור, וחמש נערתיה, ההלכות לרגלה; ותלך, אחרי מלאכי דוד, ותהי-לו לאשה: 43 ואת-אחינעם לקח דוד מיזרעאל; ותהיין גם-שתיהן לו לנשים: ס 44 ושאול, נתן את-מיכל בתו אשת דוד; לפלטי בן-ליש אשר מגלים: