יג ויהי אחרי-כן, ולאבשלום בן-דוד אחות יפה ושמה תמר; ויאהבה אמנון בן-דוד: 2 ויצר לאמנון להתחלות, בעבור תמר אחתו, כי בתולה היא; ויפלא בעיני אמנון, לעשות לה מאומה: 3 ולאמנון רע, ושמו יונדב, בן-שמעה אחי דוד; ויונדב, איש חכם מאד: 4 ויאמר לו, מדוע אתה ככה דל בן-המלך בבקר בבקר, הלוא תגיד לי; ויאמר לו אמנון, את-תמר, אחות אבשלם אחי אני אהב: 5 ויאמר לו יהונדב, שכב על-משכבך והתחל; ובא אביך לראותך, ואמרת אליו תבא נא תמר אחותי ותברני לחם, ועשתה לעיני את-הבריה, למען אשר אראה, ואכלתי מידה: 6 וישכב אמנון ויתחל; ויבא המלך לראתו, ויאמר אמנון אל-המלך תבוא-נא תמר אחתי, ותלבב לעיני שתי לבבות, ואברה מידה: 7 וישלח דוד אל-תמר הביתה לאמר; לכי נא, בית אמנון אחיך, ועשי-לו הבריה: 8 ותלך תמר, בית אמנון אחיה והוא שכב; ותקח את-הבצק ותלוש (ותלש) ותלבב לעיניו, ותבשל את-הלבבות: 9 ותקח את-המשרת ותצק לפניו, וימאן לאכול; ויאמר אמנון, הוציאו כל-איש מעלי, ויצאו כל-איש מעליו: 10 ויאמר אמנון אל-תמר, הביאי הבריה החדר, ואברה מידך; ותקח תמר, את-הלבבות אשר עשתה, ותבא לאמנון אחיה החדרה: 11 ותגש אליו לאכל; ויחזק-בה ויאמר לה, בואי שכבי עמי אחותי: 12 ותאמר לו, אל-אחי אל-תענני, כי לא-יעשה כן בישראל; אל-תעשה את-הנבלה הזאת: 13 ואני, אנה אוליך את-חרפתי, ואתה, תהיה כאחד הנבלים בישראל; ועתה דבר-נא אל-המלך, כי לא ימנעני ממך: 14 ולא אבה לשמע בקולה; ויחזק ממנה ויענה, וישכב אתה: 15 וישנאה אמנון, שנאה גדולה מאד, כי גדולה, השנאה אשר שנאה, מאהבה אשר אהבה; ויאמר-לה אמנון קומי לכי: 16 ותאמר לו, אל-אודת הרעה הגדולה הזאת, מאחרת אשר-עשית עמי לשלחני; ולא אבה לשמע לה: 17 ויקרא, את-נערו משרתו, ויאמר שלחו-נא את-זאת מעלי החוצה; ונעל הדלת אחריה: 18 ועליה כתנת פסים, כי כן תלבשן בנות-המלך הבתולת מעילים; ויצא אותה משרתו החוץ, ונעל הדלת אחריה: 19 ותקח תמר אפר על-ראשה, וכתנת הפסים אשר עליה קרעה; ותשם ידה על-ראשה, ותלך הלוך וזעקה: 20 ויאמר אליה אבשלום אחיה, האמינון אחיך היה עמך, ועתה אחותי החרישי אחיך הוא, אל-תשיתי את-לבך לדבר הזה; ותשב תמר ושממה, בית אבשלום אחיה: 21 והמלך דוד, שמע את כל-הדברים האלה; ויחר לו מאד: 22 ולא-דבר אבשלום עם-אמנון למרע ועד-טוב; כי-שנא אבשלום את-אמנון, על-דבר אשר ענה, את תמר אחתו: פ
23 ויהי לשנתים ימים, ויהיו גזזים לאבשלום, בבעל חצור אשר עם-אפרים; ויקרא אבשלום לכל-בני המלך: 24 ויבא אבשלום אל-המלך, ויאמר הנה-נא גזזים לעבדך; ילך-נא המלך ועבדיו עם-עבדך: 25 ויאמר המלך אל-אבשלום, אל-בני אל-נא נלך כלנו, ולא נכבד עליך; ויפרץ-בו ולא-אבה ללכת ויברכהו: 26 ויאמר אבשלום, ולא ילך-נא אתנו אמנון אחי; ויאמר לו המלך, למה ילך עמך: 27 ויפרץ-בו אבשלום; וישלח אתו את-אמנון, ואת כל-בני המלך: ס 28 ויצו אבשלום את-נעריו לאמר, ראו נא כטוב לב-אמנון ביין ואמרתי אליכם, הכו את-אמנון והמתם אתו אל-תיראו; הלוא, כי אנכי צויתי אתכם, חזקו והיו לבני-חיל: 29 ויעשו נערי אבשלום לאמנון, כאשר צוה אבשלום; ויקמו כל-בני המלך, וירכבו איש על-פרדו וינסו: 30 ויהי המה בדרך, והשמעה באה, אל-דוד לאמר; הכה אבשלום את-כל-בני המלך, ולא-נותר מהם אחד: ס 31 ויקם המלך ויקרע את-בגדיו וישכב ארצה; וכל-עבדיו נצבים קרעי בגדים: ס 32 ויען יונדב בן-שמעה אחי-דוד ויאמר, אל-יאמר אדני את כל-הנערים בני-המלך המיתו, כי-אמנון לבדו מת; כי-על-פי אבשלום היתה שומה, מיום ענתו, את תמר אחתו: 33 ועתה אל-ישם אדני המלך אל-לבו דבר לאמר, כל-בני המלך מתו; כי-אם-אמנון לבדו מת: פ
34 ויברח אבשלום; וישא הנער הצפה את-עינו (עיניו), וירא, והנה עם-רב הלכים מדרך אחריו מצד ההר: 35 ויאמר יונדב אל-המלך, הנה בני-המלך באו; כדבר עבדך כן היה: 36 ויהי ככלתו לדבר, והנה בני-המלך באו, וישאו קולם ויבכו; וגם-המלך וכל-עבדיו, בכו בכי גדול מאד: 37 ואבשלום ברח, וילך אל-תלמי בן-עמיחור (עמיהוד) מלך גשור; ויתאבל על-בנו כל-הימים: 38 ואבשלום ברח וילך גשור; ויהי-שם שלש שנים: 39 ותכל דוד המלך, לצאת אל-אבשלום; כי-נחם על-אמנון כי-מת: ס