כא ויהי דבר-יהוה אלי לאמר: 2 בן-אדם, שים פניך דרך תימנה, והטף אל-דרום; והנבא אל-יער השדה נגב: 3 ואמרת ליער הנגב, שמע דבר-יהוה; כה-אמר אדני יהוה הנני מצית-בך אש ואכלה בך כל-עץ-לח וכל-עץ יבש לא-תכבה להבת שלהבת, ונצרבו-בה כל-פנים מנגב צפונה: 4 וראו כל-בשר, כי אני יהוה בערתיה; לא תכבה: 5 ואמר אהה אדני יהוה; המה אמרים לי, הלא ממשל משלים הוא: פ
6 ויהי דבר-יהוה אלי לאמר: 7 בן-אדם, שים פניך אל-ירושלם, והטף אל-מקדשים; והנבא אל-אדמת ישראל: 8 ואמרת לאדמת ישראל, כה אמר יהוה, הנני אליך, והוצאתי חרבי מתערה; והכרתי ממך צדיק ורשע: 9 יען אשר-הכרתי ממך צדיק ורשע; לכן תצא חרבי מתערה אל-כל-בשר מנגב צפון: 10 וידעו כל-בשר, כי אני יהוה, הוצאתי חרבי מתערה; לא תשוב עוד: ס 11 ואתה בן-אדם האנח; בשברון מתנים ובמרירות, תאנח לעיניהם: 12 והיה כי-יאמרו אליך, על-מה אתה נאנח; ואמרת אל-שמועה כי-באה ונמס כל-לב ורפו כל-ידים וכהתה כל-רוח, וכל-ברכים תלכנה מים, הנה באה ונהיתה, נאם אדני יהוה: פ
13 ויהי דבר-יהוה אלי לאמר: 14 בן-אדם הנבא ואמרת, כה אמר אדני; אמר חרב חרב הוחדה וגם-מרוטה: 15 למען טבח טבח הוחדה, למען-היה-לה ברק מרטה; או נשיש, שבט בני מאסת כל-עץ: 16 ויתן אתה למרטה לתפש בכף; היא-הוחדה חרב והיא מרטה, לתת אותה ביד-הורג: 17 זעק והילל בן-אדם, כי-היא היתה בעמי, היא בכל-נשיאי ישראל; מגורי אל-חרב היו את-עמי, לכן ספק אל-ירך: 18 כי בחן, ומה אם-גם-שבט מאסת לא יהיה; נאם אדני יהוה: פ
19 ואתה בן-אדם, הנבא והך כף אל-כף; ותכפל חרב שלישתה חרב חללים, היא, חרב חלל הגדול, החדרת להם: 20 למען למוג לב, והרבה המכשלים, על כל-שעריהם, נתתי אבחת-חרב; אח עשויה לברק מעטה לטבח: 21 התאחדי הימני השימי השמילי; אנה פניך מעדות: 22 וגם-אני, אכה כפי אל-כפי, והנחתי חמתי; אני יהוה דברתי: פ
23 ויהי דבר-יהוה אלי לאמר: 24 ואתה בן-אדם שים-לך שנים דרכים, לבוא חרב מלך-בבל, מארץ אחד יצאו שניהם; ויד ברא, בראש דרך-עיר ברא: 25 דרך תשים, לבוא חרב, את רבת בני-עמון; ואת-יהודה בירושלם בצורה: 26 כי-עמד מלך-בבל אל-אם הדרך, בראש שני הדרכים לקסם-קסם; קלקל בחצים שאל בתרפים, ראה בכבד: 27 בימינו היה הקסם ירושלם, לשום כרים לפתח פה ברצח, להרים קול בתרועה; לשום כרים על-שערים, לשפך סללה לבנות דיק: 28 והיה להם כקסום- (כקסם-) שוא בעיניהם, שבעי שבעות להם; והוא-מזכיר עון להתפש: פ
29 לכן, כה-אמר אדני יהוה, יען, הזכרכם עונכם, בהגלות פשעיכם, להראות חטאותיכם, בכל עלילותיכם; יען הזכרכם, בכף תתפשו: פ
30 ואתה חלל רשע, נשיא ישראל; אשר-בא יומו, בעת עון קץ: ס 31 כה אמר אדני יהוה, הסיר המצנפת, והרים העטרה; זאת לא-זאת, השפלה הגבה, והגבה השפיל: 32 עוה עוה עוה אשימנה; גם-זאת לא היה, עד-בא אשר-לו המשפט ונתתיו: פ
33 ואתה בן-אדם, הנבא ואמרת כה אמר אדני יהוה, אל-בני עמון ואל-חרפתם; ואמרת, חרב חרב פתוחה לטבח מרוטה, להכיל למען ברק: 34 בחזות לך שוא, בקסם-לך כזב; לתת אותך, אל-צוארי חללי רשעים, אשר-בא יומם, בעת עון קץ: 35 השב אל-תערה; במקום אשר-נבראת בארץ מכרותיך אשפט אתך: 36 ושפכתי עליך זעמי, באש עברתי אפיח עליך; ונתתיך, ביד אנשים בערים, חרשי משחית: 37 לאש תהיה לאכלה, דמך יהיה בתוך הארץ; לא תזכרי, כי אני יהוה דברתי: פ