כה ויהי דבר-יהוה אלי לאמר: 2 בן-אדם שים פניך אל-בני עמון; והנבא עליהם: 3 ואמרת לבני עמון, שמעו דבר-אדני יהוה; כה-אמר אדני יהוה יען אמרך האח אל-מקדשי כי-נחל, ואל-אדמת ישראל כי נשמה, ואל-בית יהודה, כי הלכו בגולה: 4 לכן הנני נתנך לבני-קדם למורשה, וישבו טירותיהם בך, ונתנו בך משכניהם; המה יאכלו פריך, והמה ישתו חלבך: 5 ונתתי את-רבה לנוה גמלים, ואת-בני עמון למרבץ-צאן; וידעתם כי-אני יהוה: ס 6 כי כה אמר אדני יהוה, יען מחאך יד, ורקעך ברגל; ותשמח בכל-שאטך בנפש, אל-אדמת ישראל: 7 לכן הנני נטיתי את-ידי עליך, ונתתיך-לבג (לבז) לגוים, והכרתיך מן-העמים, והאבדתיך מן-הארצות; אשמידך, וידעת כי-אני יהוה: ס 8 כה אמר אדני יהוה; יען, אמר מואב ושעיר, הנה ככל-הגוים בית יהודה: 9 לכן הנני פתח את-כתף מואב מהערים, מעריו מקצהו; צבי, ארץ בית הישימת, בעל מעון וקריתמה (וקריתימה): 10 לבני-קדם על-בני עמון, ונתתיה למורשה; למען לא-תזכר בני-עמון בגוים: 11 ובמואב אעשה שפטים; וידעו כי-אני יהוה: ס 12 כה אמר אדני יהוה, יען עשות אדום בנקם נקם לבית יהודה; ויאשמו אשום ונקמו בהם: 13 לכן, כה אמר אדני יהוה, ונטתי ידי על-אדום, והכרתי ממנה אדם ובהמה; ונתתיה חרבה מתימן, ודדנה בחרב יפלו: 14 ונתתי את-נקמתי באדום, ביד עמי ישראל, ועשו באדום, כאפי וכחמתי; וידעו את-נקמתי, נאם אדני יהוה: פ
15 כה אמר אדני יהוה, יען עשות פלשתים בנקמה; וינקמו נקם בשאט בנפש, למשחית איבת עולם: 16 לכן, כה אמר אדני יהוה, הנני נוטה ידי על-פלשתים, והכרתי את-כרתים; והאבדתי, את-שארית חוף הים: 17 ועשיתי בם נקמות גדלות, בתוכחות חמה; וידעו כי-אני יהוה, בתתי את-נקמתי בם: ס