טז ויהי דבר-יהוה אלי לאמר: 2 לא-תקח לך אשה; ולא-יהיו לך בנים ובנות, במקום הזה: 3 כי-כה אמר יהוה, על-הבנים ועל-הבנות, הילודים במקום הזה; ועל-אמתם הילדות אותם, ועל-אבותם המולדים אותם בארץ הזאת: 4 ממותי תחלאים ימתו, לא יספדו ולא יקברו, לדמן על-פני האדמה יהיו; ובחרב וברעב יכלו, והיתה נבלתם למאכל, לעוף השמים ולבהמת הארץ: ס 5 כי-כה אמר יהוה, אל-תבוא בית מרזח, ואל-תלך לספוד, ואל-תנד להם; כי-אספתי את-שלומי מאת העם-הזה נאם-יהוה, את-החסד ואת-הרחמים: 6 ומתו גדלים וקטנים בארץ הזאת לא יקברו; ולא-יספדו להם, ולא יתגדד, ולא יקרח להם: 7 ולא-יפרסו להם על-אבל לנחמו על-מת; ולא-ישקו אותם כוס תנחומים, על-אביו ועל-אמו: 8 ובית-משתה לא-תבוא לשבת אותם; לאכל ולשתות: ס 9 כי כה אמר יהוה צבאות אלהי ישראל, הנני משבית מן-המקום הזה לעיניכם ובימיכם; קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה: 10 והיה, כי תגיד לעם הזה, את כל-הדברים האלה; ואמרו אליך, על-מה דבר יהוה עלינו את כל-הרעה הגדולה הזאת, ומה עוננו ומה חטאתנו, אשר חטאנו ליהוה אלהינו: 11 ואמרת אליהם, על אשר-עזבו אבותיכם אותי נאם-יהוה, וילכו, אחרי אלהים אחרים, ויעבדום וישתחוו להם; ואתי עזבו, ואת-תורתי לא שמרו: 12 ואתם הרעתם לעשות מאבותיכם; והנכם הלכים, איש אחרי שררות לבו-הרע, לבלתי שמע אלי: 13 והטלתי אתכם, מעל הארץ הזאת, על-הארץ אשר לא ידעתם, אתם ואבותיכם; ועבדתם-שם את-אלהים אחרים יומם ולילה, אשר לא-אתן לכם חנינה: ס 14 לכן הנה-ימים באים נאם-יהוה; ולא-יאמר עוד חי-יהוה, אשר העלה את-בני ישראל מארץ מצרים: 15 כי אם-חי-יהוה, אשר העלה את-בני ישראל מארץ צפון, ומכל הארצות, אשר הדיחם שמה; והשבתים על-אדמתם, אשר נתתי לאבותם: ס 16 הנני שלח לדוגים (לדיגים) רבים נאם-יהוה ודיגום; ואחרי-כן, אשלח לרבים צידים, וצדום מעל כל-הר ומעל כל-גבעה, ומנקיקי הסלעים: 17 כי עיני על-כל-דרכיהם, לא נסתרו מלפני; ולא-נצפן עונם מנגד עיני: 18 ושלמתי ראשונה, משנה עונם וחטאתם, על חללם את-ארצי; בנבלת שקוציהם ותועבותיהם, מלאו את-נחלתי: ס 19 יהוה עזי ומעזי ומנוסי ביום צרה; אליך, גוים יבאו מאפסי-ארץ, ויאמרו, אך-שקר נחלו אבותינו, הבל ואין-בם מועיל: 20 היעשה-לו אדם אלהים; והמה לא אלהים: 21 לכן הנני מודיעם, בפעם הזאת, אודיעם את-ידי ואת-גבורתי; וידעו כי-שמי יהוה: ס