ד אם-תשוב ישראל נאם-יהוה אלי תשוב; ואם-תסיר שקוציך מפני ולא תנוד: 2 ונשבעת חי-יהוה, באמת במשפט ובצדקה; והתברכו בו גוים ובו יתהללו: ס 3 כי-כה אמר יהוה, לאיש יהודה ולירושלם, נירו לכם ניר; ואל-תזרעו אל-קוצים: 4 המלו ליהוה, והסרו ערלות לבבכם, איש יהודה וישבי ירושלם; פן-תצא כאש חמתי, ובערה ואין מכבה, מפני רע מעלליכם: 5 הגידו ביהודה, ובירושלם השמיעו, ואמרו ותקעו (תקעו) שופר בארץ; קראו מלאו ואמרו, האספו ונבואה אל-ערי המבצר: 6 שאו-נס ציונה, העיזו אל-תעמדו; כי רעה, אנכי מביא מצפון ושבר גדול: 7 עלה אריה מסבכו, ומשחית גוים, נסע יצא ממקמו; לשום ארצך לשמה, עריך תצינה מאין יושב: 8 על-זאת חגרו שקים ספדו והילילו; כי לא-שב חרון אף-יהוה ממנו: פ
9 והיה ביום-ההוא נאם-יהוה, יאבד לב-המלך ולב השרים; ונשמו הכהנים, והנביאים יתמהו: 10 ואמר אהה אדני יהוה, אכן השא השאת לעם הזה ולירושלם לאמר, שלום יהיה לכם; ונגעה חרב עד-הנפש: 11 בעת ההיא, יאמר לעם-הזה ולירושלם, רוח צח שפיים במדבר, דרך בת-עמי; לוא לזרות ולוא להבר: 12 רוח מלא מאלה יבוא לי; עתה גם-אני אדבר משפטים אותם: 13 הנה כעננים יעלה, וכסופה מרכבותיו, קלו מנשרים סוסיו; אוי לנו כי שדדנו: 14 כבסי מרעה לבך ירושלם, למען תושעי; עד-מתי תלין בקרבך מחשבות אונך: 15 כי קול מגיד מדן; ומשמיע און מהר אפרים: 16 הזכירו לגוים, הנה השמיעו על-ירושלם, נצרים באים מארץ המרחק; ויתנו על-ערי יהודה קולם: 17 כשמרי שדי, היו עליה מסביב; כי-אתי מרתה נאם-יהוה: 18 דרכך ומעלליך, עשו אלה לך; זאת רעתך כי מר, כי נגע עד-לבך: ס 19 מעי מעי אחולה (אוחילה) קירות לבי המה-לי לבי לא אחריש; כי קול שופר שמעתי (שמעת) נפשי, תרועת מלחמה: 20 שבר על-שבר נקרא, כי שדדה כל-הארץ; פתאם שדדו אהלי, רגע יריעתי: 21 עד-מתי אראה-נס; אשמעה קול שופר: ס 22 כי אויל עמי, אותי לא ידעו, בנים סכלים המה, ולא נבונים המה; חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו: 23 ראיתי את-הארץ, והנה-תהו ובהו; ואל-השמים ואין אורם: 24 ראיתי ההרים, והנה רעשים; וכל-הגבעות התקלקלו: 25 ראיתי והנה אין האדם; וכל-עוף השמים נדדו: 26 ראיתי והנה הכרמל המדבר; וכל-עריו, נתצו מפני יהוה, מפני חרון אפו: ס 27 כי-כה אמר יהוה, שממה תהיה כל-הארץ; וכלה לא אעשה: 28 על-זאת תאבל הארץ, וקדרו השמים ממעל; על כי-דברתי זמתי, ולא נחמתי ולא-אשוב ממנה: 29 מקול פרש ורמה קשת, ברחת כל-העיר, באו בעבים, ובכפים עלו; כל-העיר עזובה, ואין-יושב בהן איש: 30 ואתי (ואת) שדוד מה-תעשי, כי-תלבשי שני כי-תעדי עדי-זהב, כי-תקרעי בפוך עיניך, לשוא תתיפי; מאסו-בך עגבים נפשך יבקשו: 31 כי קול כחולה שמעתי, צרה כמבכירה, קול בת-ציון תתיפח תפרש כפיה; אוי-נא לי, כי-עיפה נפשי להרגים: פ