מט לבני עמון, כה אמר יהוה, הבנים אין לישראל, אם-יורש אין לו; מדוע, ירש מלכם את-גד, ועמו בעריו ישב: 2 לכן הנה ימים באים נאם-יהוה, והשמעתי אל-רבת בני-עמון תרועת מלחמה, והיתה לתל שממה, ובנתיה באש תצתנה; וירש ישראל את-ירשיו אמר יהוה: 3 הילילי חשבון כי שדדה-עי, צעקנה בנות רבה, חגרנה שקים, ספדנה והתשוטטנה בגדרות; כי מלכם בגולה ילך, כהניו ושריו יחדיו: 4 מה-תתהללי בעמקים, זב עמקך, הבת השובבה; הבטחה באצרתיה, מי יבוא אלי: 5 הנני מביא עליך פחד, נאם-אדני יהוה צבאות מכל-סביביך; ונדחתם איש לפניו, ואין מקבץ לנדד: 6 ואחרי-כן, אשיב את-שבות בני-עמון נאם-יהוה: ס 7 לאדום, כה אמר יהוה צבאות, האין עוד חכמה בתימן; אבדה עצה מבנים, נסרחה חכמתם: 8 נסו הפנו העמיקו לשבת, ישבי דדן; כי איד עשו הבאתי עליו עת פקדתיו: 9 אם-בצרים באו לך, לא ישארו עוללות; אם-גנבים בלילה השחיתו דים: 10 כי-אני חשפתי את-עשו, גליתי את-מסתריו, ונחבה לא יוכל; שדד זרעו ואחיו ושכניו ואיננו: 11 עזבה יתמיך אני אחיה; ואלמנתיך עלי תבטחו: ס 12 כי-כה אמר יהוה, הנה אשר-אין משפטם לשתות הכוס שתו ישתו, ואתה הוא, נקה תנקה; לא תנקה, כי שתה תשתה: 13 כי בי נשבעתי נאם-יהוה, כי-לשמה לחרפה לחרב ולקללה תהיה בצרה; וכל-עריה תהיינה לחרבות עולם: 14 שמועה שמעתי מאת יהוה, וציר בגוים שלוח; התקבצו ובאו עליה, וקומו למלחמה: 15 כי-הנה קטן נתתיך בגוים; בזוי באדם: 16 תפלצתך השיא אתך זדון לבך, שכני בחגוי הסלע, תפשי מרום גבעה; כי-תגביה כנשר קנך, משם אורידך נאם-יהוה: 17 והיתה אדום לשמה; כל עבר עליה, ישם וישרק על-כל-מכותה: 18 כמהפכת סדם ועמרה ושכניה אמר יהוה; לא-ישב שם איש, ולא-יגור בה בן-אדם: 19 הנה כאריה יעלה מגאון הירדן אל-נוה איתן, כי-ארגיעה אריצנו מעליה, ומי בחור אליה אפקד; כי מי כמוני ומי יעידני, ומי-זה רעה, אשר יעמד לפני: ס 20 לכן שמעו עצת-יהוה, אשר יעץ אל-אדום, ומחשבותיו, אשר חשב אל-ישבי תימן; אם-לא יסחבום צעירי הצאן, אם-לא ישים עליהם נוהם: 21 מקול נפלם, רעשה הארץ; צעקה בים-סוף נשמע קולה: 22 הנה כנשר יעלה וידאה, ויפרש כנפיו על-בצרה; והיה לב גבורי אדום ביום ההוא, כלב אשה מצרה: ס 23 לדמשק, בושה חמת וארפד, כי-שמעה רעה שמעו נמגו; בים דאגה, השקט לא יוכל: 24 רפתה דמשק הפנתה לנוס ורטט החזיקה; צרה וחבלים אחזתה כיולדה: 25 איך לא-עזבה עיר תהלה (תהלת); קרית משושי: 26 לכן יפלו בחוריה ברחבתיה; וכל-אנשי המלחמה ידמו ביום ההוא, נאם יהוה צבאות: 27 והצתי אש בחומת דמשק; ואכלה ארמנות בן-הדד: ס 28 לקדר ולממלכות חצור, אשר הכה נבוכדראצור (נבוכדראצר) מלך-בבל, כה אמר יהוה; קומו עלו אל-קדר, ושדדו את-בני-קדם: 29 אהליהם וצאנם יקחו, יריעותיהם וכל-כליהם וגמליהם ישאו להם; וקראו עליהם מגור מסביב: 30 נסו נדו מאד העמיקו לשבת ישבי חצור נאם-יהוה; כי-יעץ עליכם נבוכדראצר מלך-בבל עצה, וחשב עליהם (עליכם) מחשבה: 31 קומו עלו, אל-גוי שליו יושב לבטח נאם-יהוה; לא-דלתים ולא-בריח לו בדד ישכנו: 32 והיו גמליהם לבז, והמון מקניהם לשלל, וזרתים לכל-רוח קצוצי פאה; ומכל-עבריו אביא את-אידם נאם-יהוה: 33 והיתה חצור למעון תנים שממה עד-עולם; לא-ישב שם איש, ולא-יגור בה בן-אדם: ס 34 אשר היה דבר-יהוה אל-ירמיהו הנביא אל-עילם; בראשית, מלכות צדקיה מלך-יהודה לאמר: 35 כה אמר יהוה צבאות, הנני שבר את-קשת עילם; ראשית גבורתם: 36 והבאתי אל-עילם ארבע רוחות, מארבע קצות השמים, וזרתים, לכל הרחות האלה; ולא-יהיה הגוי, אשר לא-יבוא שם נדחי עולם (עילם): 37 והחתתי את-עילם לפני איביהם ולפני מבקשי נפשם, והבאתי עליהם רעה את-חרון אפי נאם-יהוה; ושלחתי אחריהם את-החרב, עד כלותי אותם: 38 ושמתי כסאי בעילם; והאבדתי משם מלך ושרים נאם-יהוה: 39 והיה באחרית הימים, אשוב (אשיב) את-שבית (שבות) עילם נאם-יהוה: ס