ד וירע אל-יונה רעה גדולה; ויחר לו: 2 ויתפלל אל-יהוה ויאמר, אנה יהוה הלוא-זה דברי, עד-היותי על-אדמתי, על-כן קדמתי לברח תרשישה; כי ידעתי, כי אתה אל-חנון ורחום, ארך אפים ורב-חסד, ונחם על-הרעה: 3 ועתה יהוה, קח-נא את-נפשי ממני; כי טוב מותי מחיי: ס 4 ויאמר יהוה, ההיטב חרה לך: 5 ויצא יונה מן-העיר, וישב מקדם לעיר; ויעש לו שם סכה, וישב תחתיה בצל, עד אשר יראה, מה-יהיה בעיר: 6 וימן יהוה-אלהים קיקיון ויעל מעל ליונה, להיות צל על-ראשו, להציל לו מרעתו; וישמח יונה על-הקיקיון שמחה גדולה: 7 וימן האלהים תולעת, בעלות השחר למחרת; ותך את-הקיקיון וייבש: 8 ויהי כזרח השמש, וימן אלהים רוח קדים חרישית, ותך השמש על-ראש יונה ויתעלף; וישאל את-נפשו למות, ויאמר טוב מותי מחיי: 9 ויאמר אלהים אל-יונה, ההיטב חרה-לך על-הקיקיון; ויאמר היטב חרה-לי עד-מות: 10 ויאמר יהוה, אתה חסת על-הקיקיון, אשר לא-עמלת בו ולא גדלתו; שבן-לילה היה ובן-לילה אבד: 11 ואני לא אחוס, על-נינוה העיר הגדולה; אשר יש-בה הרבה משתים-עשרה רבו אדם, אשר לא-ידע בין-ימינו לשמאלו, ובהמה רבה: