זכריה פרק ד

ד וישב המלאך הדבר בי; ויעירני כאיש אשר-יעור משנתו: ² ויאמר אלי, מה אתה ראה; ויאמר (ואמר) ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על-ראשה, ושבעה נרתיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות, לנרות אשר על-ראשה: ³ ושנים זיתים עליה; אחד מימין הגלה, ואחד על-שמאלה: ⁴ ואען ואמר, אל-המלאך הדבר בי לאמר; מה-אלה אדני: ⁵ ויען המלאך הדבר בי ויאמר אלי, הלוא ידעת מה-המה אלה; ואמר לא אדני: ⁶ ויען ויאמר אלי לאמר, זה דבר-יהוה, אל-זרבבל לאמר; לא בחיל ולא בכח, כי אם-ברוחי, אמר יהוה צבאות: ⁷ מי-אתה הר-הגדול לפני זרבבל למישר; והוציא את-האבן הראשה, תשאות חן חן לה: פ

⁸ ויהי דבר-יהוה אלי לאמר: ⁹ ידי זרבבל, יסדו הבית הזה וידיו תבצענה; וידעת, כי-יהוה צבאות שלחני אלכם: ¹⁰ כי מי בז ליום קטנות, ושמחו, וראו את-האבן הבדיל ביד זרבבל שבעה-אלה; עיני יהוה, המה משוטטים בכל-הארץ: ¹¹ ואען ואמר אליו; מה-שני הזיתים האלה, על-ימין המנורה ועל-שמאולה: ¹² ואען שנית, ואמר אליו; מה-שתי שבלי הזיתים, אשר ביד, שני צנתרות הזהב, המריקים מעליהם הזהב: ¹³ ויאמר אלי לאמר, הלוא ידעת מה-אלה; ואמר לא אדני: ¹⁴ ויאמר אלה שני בני-היצהר; העמדים על-אדון כל-הארץ:

פרק הבא, זכריה, תנ"ך